הרגשה של מחנק בגרון. דמעות בעיניים. אכזבה, אכזבה קצת. ממש קצת.
פתאום זאת אני, אני שמתמודדת עם מה שהשבוע הביא.
מצאתי את עצמי דומעת בשירותים
"הלוואי שלא היית אומר את זה"
ובוכה.
אני מרגישה שהאנשים שמסביבי, האנשים הכי קרובים אליי עושים לי לא טוב.
אני מרגישה שאני צריכה להתרחק, להתבודד, צריכה ל ה ת נ ע ר.
הם עושים לי רע
"אני כבר לא אותה אחת" זאת המחשבה שעברה לי בראש.
זה לא נכון, לפחות לא לגמרי נכון.
"לא אותה אחת שהייתי בטיול"
ככה זה מרגיש לי באותו רגע ובאותה נשימה זה לא נכון אבל גם לא לגמרי לא נכון
אז השבוע יש לי מטרה.
השבוע, אני רוצה להיות גאה בעצמי.
גאה בעצמי כי הרמתי את הכפפה.
הרמתי את הכפפה ועשיתי משהו שאני שלמה איתו. יזמתי משהו, עשיתי משהו, התמדתי במשהו.
ברבי מתעלמת מקיומי, "זאת פשוט תקופה שלה ואני מתה עליה אז אני אסבול כל מה שהיא תעשה"
כשאמרתי לו את זה זה ירה לי כמו חצים מורעלים בלב. חצים של עלובה, מסכנה, מושפלת
הלוואי שאתה היית המקום שלי לנחמה.
אבל אתה לא.
אני המקום שלך לנחמה, אני יודעת.
אתה מוצא בי מפלט.
אני מקום בטוח, אוהב, מכיל, מגן מגונן ואופטימי בשבילך.
אני מאוד אוהבת אותך, אבל אתה עדיין לא הבן אדם הזה בשבילי. גם לא אחריי שנתיים.
כשאני מספרת לך דברים אמיתיים, שקופים, כואבים.... אני נתקלת בתגובה שלך. וכל מה שתעשה או תגיד יגרום לי להתעצבן, או להתכווץ.
אני אוהבת אותך,
אבל מאז שפגעת בי השנה, כל כך איבדת את הסיכוי להיות המפלט שלי.
נרדמת על המקלדת.
אבל לפחות עשיתי חושבים.
לא הייתי מסוגלת לכת למיטה בלי לעשות את זה. למיטה, לבחור שאני אוהבת יותר מהכול - שאמנם עדיין לא האדם הכי קרוב אליי, אבל לפחות אחד מהקרובים ביותר.
אני אוהבת אותך.
ליליטובבבבב
;){kind=link}