שאני מתהההה כבר לקבל בו את ה95 שלי אמן אמן
זה מעליב, מעליב איך שהיא מתנהגת
אבל פסדר, אין מה לעשות
זה או לקבל את זה ככה, או לחתוך
ואני אקבל את זה ככה כי אני יותר מידי חולה עליה
והיא יודעת את זה.
פסדר, הייתי קצת בהמתית בבחירות וירדתי על הבחירה שלה ממש
אבל זה לא תירוץ
אוף
אוף אוף אוף
מה אני עושה
מה זה הדיכאון קונצרטה הזה אמאלה שיעבור כבר
ואני מתה על ההורים והכול, אבל להיות פה זה בלתי.
כל הרעש, כל התשומת לב, כל הבלאגן
ואני, חסרת מוטיבציה. איבדתי גם קצת מהבטחון שלי - לפעמים, לפרקים
והיה חרא של ס היום
ממש, עצוב אפילו. עוד שנייה בכיתי נראלי
מגזימה אבל כן
וכרגיל, צועקים אצלי בבית על אוכל. בית של שמנים, אין מה לעשות.
רעש רעש רעש קללות צעקות. ילדים חרא והורים זהב...
אין לימודים, אין כלום, רק רעש.
;){kind=link}