אבל כשאתה מדוכדך וצריך קצת חברה... לא, אין.
אז נכון, זה לא המקרה הקלאסי שבו אני הקורבן, יש לרוב החברות שלי מלא אילוצים, אבל שתיים סתם עיצבנו אותי
שלגייה והאוטיזם שלה עם ריח של סיגריות, כל כך אוטיסטית לפעמים שגם ככה עם כל העצבים שלי לא היה לי כוח כבר להפגש איתה
ובסטי הלא בסטי בכלל, שכשאין לה זין להפגש היא פשוט באמת זורקת זין.
כי עליי אפשר.
כי עליי מותר.
כי אני אמשיך ואמשיך לאכול זין, העיקר שישארו לי הרבה חברות.
כשכל הזמן הקול הביקורתי שלו מהדהד ברקע
מאז שהוא אמר לי את המילים האלה זה כמו רעל שחדר לתוכי ורק מחפש לפרוץ החוצה. על שלגיה, על בסטי, על עצמי
כשאת עצובה ושמנמנה אף אחד לא יטרח סביבך, ככל הנראה.
אבל כשאת מבסוטה ומתה על עצמך, פתאום הכול מסתדר כמו פאזל בחלקים
אז רבתי עם שלגיה וחצי רבתי עם בסטי, אני עצבנית, כל כך עצבנית, כל כך עצבנית כל כך כל כך
אני לא נותנת ביטוי לעצבים שלי איתו כי עוד שניה השנה מתחילה
אבל הוא זה שעצבן כל כך
מחברות שלי אני לא מצפה באמת להיות 100 אחוז 24/7
על זה וויתרתי כבר בגיל 18
כשהבנתי פתאום מיליון דברים על החיים. ובעיקר: חברים זה לא אמא ואבא, חברים עושים מה שבזין שלהם, ואף אחד לא מושלם ולא קרוב לזה.
אני לא אומרת שאני מושלמת קורבנית מסכנה
אני רק אומרת
שאני עצבנית
וזה הרבה יותר עליו מאשר על כל אחד.
כל כמה זמן אני פורצת בבכי כשאני נזכרת מה אמרת לי
מחפשת סימנים אדומים בהתנהגות שלך, ובסוף לא מוצאת
אז רק נשארת פגועה, מדמיינת סצינות רעות פתאום, וזה משהו שאסור,אסור לעשות
משתוקקת לשלווה הסטואית של דרום אמריקה
כשהייתי שלמה, ואהובה. והרגשתי כל כך הרגשתי ככה.
המילים שלך ריסקו אותי. אבל אין לי אומץ להילחם בך.
עליך אני יותר מידי מפחדת.
אז אני מתעצבנת על כל העולם.
;){kind=link}